עכשיו זה הזמן שלך! יש לך שאלה? אנא מלאו פרטיכם בטופס ונשוב אליכם בהקדם

אז למה בעצם אנחנו לא עושים את מה שאמרנו שנעשה?

בסוף שבוע שעבר הבטחתם לעצמכם שהשבוע יהיה אחרת. שהפעם אתם תעמדו במה שתכננתם לעצמכם. לכתוב הצעות מחיר אחרי 24 שעות, שתענו ללקוחות בסוף יום העבודה ובאופן כללי שתתנהגו כמו שאתם מדמיינים את עצמכם, יעילים ומרוצים.

יום ראשון מגיע והיום מתחיל בסדר, אבל פתאום, המכשול הראשון מגיע, הכתיבה של הפוסט נדחתה כי נכנסה שיחה טלפונית חשובה מהלקוחה, ומשם המצב הלך והחמיר. הפעילות הגופנית נדחתה שוב, מייל ללקוח שביקש הצעת מחיר נדחה למחר וגם בסוף היום הטלפונים שחיכו לתשובה נשארים ללא מענה. אולי הגזמתי J

אז אתם שמים לב לתסכול האינסופי והאכזבה שלכם מכם,

אתם גם יודעים שאם תעשו את מה שהבטחתכם לעצמכם תוכלו להיות האדם שאתם שואפים להיות. ושאם אנחנו רוצים להצליח בעסק (ואנחנו רוצים נכון?!) זה הדבר שצריך להשתנות.

למרות כל אלה המציאות שלנו לא משתנה. התופעה הזו כפי שמכנה אותה Amanda Crowell "כישלון הגנתי".

למעשה  יש לנו, לפי גישתה של אמנדה, שלושה מחסומים עיקריים שמונעים מאיתנו לעשות את מה שרצינו ותכננו. כמובן שאם כל השלושה בפעולה, "הלך עלינו" אלו אותם דברים שכבר שנים אנחנו לא מצליחים לקדם. אם יש רק אחד, זה קשה וניתן להשגה עם ההשקעה ומאמץ מודע.

"כישלון הגנתי" בעצם מגן עלינו מהכישלון האמיתי, הוא מעין שריון שמכסה על האמת לאמיתה, על זה שלעתים קרובות כשעושים משהו בפעם הראשונה הוא לא יוצא מושלם ואנחנו נכשלים בו.

שכבת הגנה ראשונה – האמונה העמוקה שאנחנו לא מסוגלים לעשות. לעתים יש לחפור קצת לעומק כדי לגלות שבעצם אנחנו לא מאמינים שאנחנו יכולים להצליח, או להתקדם. לדעתנו, אנשים מצליחים הם פשוט מוכשרים, יש להם יכולת גנטית, שחסרה לנו. נניח שאף פעם לא עבדתם עם יומן, והחלטתם שהפעם הסדר והארגון מתבקש. ישבתם לתכנן את השבוע ואמרתם לעצמכם "שהפעם יהיה אחרת". יצאתם לפגישה ושכחתם את היומן בבית מונח על הכיסא ליד הדלת. סיימתם את הפגישה ואמרתם ללקוח שכשתגיעו ליומן תתקשרו לתאם את פגישת ההמשך. והגעתם למשרד אחרי כמה שעות וכבר מיהרתם הביתה כי יש להסיע לחוגים את הילדים, או שהלקוח אחר ביקש עוד משהו מכם וזה דחוף. ושכחתם מזה. כשאתם סוף סוף נזכרים שהבטחתם ללקוח שתתקשרו כבר עברו כמה ימים. ואז לא נעים לכם להתקשר אליו. התסכול והאכזבה העצמית זה כישלון.

כשאנחנו מבינים ששינוי ההרגלים שלנו וסיום מעגל התסכול הוא בעצם תהליך, הוא למידה. הדבר עוזר לנו לקלף את השכבה הראשונה.

שכבת הגנה שנייה – האמונה שאנשים כמונו לא מתנהגים ככה. לנו מאוד אכפת מהזהות שלנו. הזהות שלנו מתפתחת בעיקר בגיל ההתבגרות שבו אנחנו בעצם מנסים זהויות שונות. פעם עם המרדנים ובפעם עם ה"ילדים הטובים". דרך ניסוי וטעייה אנחנו מגבשים לעצמנו זהות, זה מתאים למי שאני וזה לא. לאט לאט אנחנו מחליטים מי אנחנו באמת. ומגבשים את הזהות, ניתן לשמוע בני נוער אומרים "אני ספורטאי", "אני יצירתי", במקרים פחות טובים "אני שמנ/ה", "אני לוזר" וכד'.

לא משנה מה הזהות שגיבשתם בגיל הזה. אנחנו ברוב המקרים בטוחים שזה מי שאנחנו ולא מתווכחים איתה. דוגמה קלאסית שאני פוגשת במשרד זה בעלי עסקים שאומרים לי "אני לא יודע למכור. אני לא טוב בזה. אני לא נודניק, ופושר, לא אגרסיבי ובאופן כללי לא אוהב שדוחפים לי".

ברור שזו הזהות שלהם לגבי מי שהם, לא אוהבים ולא יכולים למכור. ואז כשהם צריכים למכור את השירותים של עצמם, הם בבעיה קשה. כי זה לא מי שהם. הם לא מספרים מה הם עושים, כדי לא לדחוף את עצמם, לא הולכים לנטוורקינג כי הדמות הקטנטונת שלנו שמספרת לנו שאנחנו לא כאלה עומדת על שתי רגליים אחוריות. היא תספר לנו שאנחנו עייפים, עמוסים ועבר עלינו יום קשה. מה שיכול להיות נכון במציאות, ו…בכך בעצם היא מגינה על הזהות שלנו "לא מוכרים".

מה עושים כדי לקלף את השכבה הזאת? מחפשים אנשים שדומים לנו שגם הם בעלי עסקים שאינם אוהבים למכור וכן הולכים לנטוורקינג, אנחנו משתפים אותם בדאגות שלנו בנושא הזה ושומעים מהם חוות דעת.

שכבת הגנה שלישית – האג'נדה הסודית. זו האהובה עלי ביותר. אנחנו לא רוצים לעשות משהו, אבל חושבים שצריך לעשות אותו. בפועל זה אומר שאנחנו מעריכים את המשימה מהמניעים הלא נכונים שלה. אנחנו מאמינים בה כי אמרו לנו שהיא חשובה. אמרו לנו שחשוב לפרסם בפייסבוק, שזה מביא לקוחות. זהו מניע חיצוני.
אנחנו צריכים להתחבר למעשים שלנו, להבין כי פרסום בפייסבוק הוא לא רק פרסום ברמתו השטחית  אלא כי אנחנו חושבים שיש לנו מה להגיד לעולם, שהאנשים שיקראו ירוויחו מזה, כי לנו חשוב לספר את הסיפור שלנו. זה מניע פנימי. ברור שאנשים עם מוטיבציה פנימית סיכויי העשייה שלהם גבוהים. זה לא אומר שיהיה להם קל, זה רק אומר שמול הקושי הם יפעילו מערך פנימי של התגייסות ויעשו עם הקושי והפחד, כי זה חשוב להם.

דוגמה נוספת יכולה להיות שמירה על תקציב, האם אנחנו חוסכים היום כדי להשיג את החלום שלנו לדירה/רכב חדש או אולי משרדים?

 או כי אני באוברדרפט ומנהל הבנק  התקשר.?

לאנשים שחוסכים ומונעים מעצמם משהו בגלל מנהל הבנק, יהיה לעתים קרובות קשה יותר.

מה עושים כדי לקלף את השכבה הזו? פשוט מתחילים לחפש מניעים פנימיים לעשייה.

אם לא מעניין אותנו להכין את הצהרת ההון או סקר השוק על מחירי הביטוחים לעסק, נחפש את המטרה הגדולה שלנו.

למשל בהצהרת הון, המנעות מתשלום קנסות. ונרשום לעצמנו על פתק שאנחנו עושים זאת כי הקנס הוא גבוה והוא יבטל את הנסיעה לחו"ל. או אם אנחנו צריכים לחשוב על הביטוחים והפנסיה שלנו, נמצא מישהו שאנחנו לא יכולים לאכזב אותו ונתחייב בפניו על תאריך לסיום הבדיקה. כך או כך, חיבור למניע ומוטיבציה פנימיים יביאו התמודדות טובה יותר.

כשמקלפים את השכבות, מתחילים להיכשל, לפעמים, בפועל, זו המציאות המבורכת. נכון זה עלול לכאוב לנו, אבל כבר אמרו חכמים ש"עדיף כישלון מפואר מאשר חלומות במגירה". תאודור רוזבלט.

לסיכום, שימו לב האם אתם נכשלים באמת? או נמנעים ומשתמשים בפועל ב"כישלון הגנתי", וכבר יש לכם לא מעט חלומות במגירה. אם כן, בואו נצא לדרך חדשה, שתוציא אתכם לאור.

יד ביד נתמודד עם הפחד.
מה אתם אומרים?
מוזמנים לכתוב ולשאול בנושא
עידית

דילוג לתוכן